<h1>ארחות חיים הלכ' שחיטה סימן א'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
לבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו פסולה אע"פ שחדודה קודם ללבונה אין אומרים בית השחיטה מרחיב וכן נמי פסקו הרשב"א והרא"ה ז"ל ובמקצת ספרי הר"ם במז"ל המדוייקים מצאתי שחיטתו כשרה.
<h2>דף ט.</h2>
כל השוחט צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיטה ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבלה. ואפילו היה השוחט זריז ומהיר שכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה שחיטה כשרה. פי' בחזקת איסור איסור אבר מן החי וי"א בחזקת איסור שלא נשחטה כראוי וכן נמי פי' הבעלי התוספות ז"ל. ולא סגי ליה בראיית הסימנין נחתכין בשעת השחיטה דשמא למעלה משפוי כובע נחתכין וכן אינו יכול לבדוק בשעה שהדם יוצא איזהו ושט ואיזהו תרבץ הושט ולא לחנם אמרו ז"ל צריך לבדוק הסימנין אחר שחיטה שהיה לו לומר צריך לראות בסימנין אם נשחטו נראה מזה שבדיקה אחרת הצריכו. ועוד כיון דקיימא לן דאי לא בדק טריפה יש להחמיר בזה. מי שבודק שחיטת העוף בנוצה אינה בדיקה שהנוצה יוצאה דרך נקב קטן לפיכך הטובה שבבדיקות שיקחה בידו ויראה אותן היטב.
<h2>דף טו:</h2>
ובאי זה דבר שוחטין בכל [דבר בין בסכין של מתכת] בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אגם וכיוצא בהן מדברים החותכין והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם. אבל אם היה בם תלם בחודו של דבר ששוחטים בו ואפילו היה התלם דק ביותר שחיטתו פסולה ולענין שיעור הפגימה יש אומרים כדי שתחגור בה צפורן ויש אומרים שהוא בכל שהוא והביאו ראייה מדאמרינן בגמרא בסורא בדקי לה במיא בנהרדעא בדקי לה בשמשא סברי אינהו דפגימה בכל דהוא ואינה נמצאת בצפורן משום עוביה וכן דעת הרשב"א ז"ל וגם הריא"ף ז"ל הביא אלו המעשים בהלכותיו נראה שדעתו נוטה לזה ע"כ. ורמז להולכה והובאה דכתיב חץ שחוט זהב שחוט פי' משוך מה משיכה אינה אלא בהולכה והובאה אף שחיטה בהולכה והובאה.
סכין שצדה אחד מגל וצד אחד יפה והוא הנקרא מגל יד לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזירה שמא ישחוט בצד האחר ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה. וכתב הר"ש ז"ל אסור לשחוט לכתחלה בסכין שיש בו פגימות אע"פ שהוא ארוך ויש בה שיעור שחיטה מן הפגימה ולמעלה או ממנה ולמטה דהשתא במגל יד גזרינן כ"ש שיש לגזור כשהפגימה בצד עצמו. והבעל התרומה ז"ל כתב שמותר לכרוך מטלת על הפגימה ולשחוט ממנה ולמעלה או ממנה ולמטה לכתחלה דתו ליכא למיגזר כיון דאיכא היכרא והר"ף ז"ל אוסר כי אם בי"ט שאינו יכול להשחיז הסכין ושאינו מוצא סכין אחר מוטב שיקשור בגד על הפגימה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב וזה נמי לא אמרינן אלא כשיש לסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אבל איפכא לא ע"כ.
התולש קנה [או שקצץ צור או] צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן לכתחלה. ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן מחוברין ואם שחט כשרה. וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל ואע"פ שבטלו אבל אם לא בטלו (שחיטתו כשרה) [שוחט בה לכתחלה] בד"א בשצואר בהמה למטה וכו'. כמו שנבאר בענין סכין שנעצה בכותל. וי"א שלא ישחוט לעולם כשהן מחוברין פי' דגזרינן תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו לכתחלה ע"כ.
<h2>דף טז.</h2>
שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה אע"פ שאין בה פגם פי' דשחיטה בתלוש בעינן דגמרינן מקרא דוישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת דומיא דמאכלת בעינן דשייך ביה לקיחה מה שאין כאן במחובר ע"כ.
<h2>דף יז:</h2>
היה התלם מרוח אחת לא ישחוט. ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה נכרת בה כלל שחיטתו כשרה. וסכין שיבדוק אדם בהולכה ולא הרגיש בה שיש בה פגם וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש בה פגם אם שחט דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה. ולשון התלמוד בזה אוגרת ומסוכסכת ועולה ויורדת פי' אוגרת כשהפגימה פונה משתי רוחות כלומר שמרגישין בה בהולכה או בהובאה. ואוגרת פסולה בין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך לפי שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה בהולכה או בהובאה ונקרעין שאין מרגישין בה [מסוכסכת] כשרה ובכל מקום שתהיה הפגימה בדרך זה כשרה והבעל ההשלמה ז"ל כתב שצריך שתהיה הפגימה בראש הסכין כדי שתעבור הפגימה על העור לא על הסימנין דאי לא קיימא ארישא דסכינא עבר חורפיה דסכינא דקמי פגימה על העור וחותכו ונמצא שהפגימה תעבור על הסימנים מ"מ אין לשחוט במסוכסכת לכתחלה לפי שהיד רגילה להוליך ולהביא ולאו אדעתיה וכן נמי דעת הר"י מקורביל ז"ל שאם לא יהיה בראש הסכין ושחט בה שחיטתו פסולה והר"ף ז"ל כתב ונראה דהא דמכשירינן מסוכסכת ארישא דסכינא ובהוליך ולא הביא היינו כשהרגיש בה השוחט קודם שחיטה וגם (הרגיש) [אומר] לדקדק כששחט לעשות הולכה בלא הובאה או איפכא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצאה אפילו מסוכסכת פסולה ואפילו קיימא ארישא דסכינא לפי שלא נזהר בה כשמצא סכינו יפה כי מסתמא עשה הולכה והובאה ואפילו אמר ברי לי שלא עשיתי כי אם הולכה לבד לא מהימן דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ליה ולאו אדעתיה לכך נראה לפסול כל פגימה שנמצאת אחר שחיטה כדפרישית. ועוד אין רגילות שתמצא ארישא דסכינא ממש. ומעשה בא לפני הר"ש ז"ל באחד שבדק לאחר שחיטה ונראית לו שם פגימה קטנה ובא לפני הר"ש ז"ל ולא רצה לאסרה מפני שאין צפורן חגירת בה ע"כ.
סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין לכתחלה. וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום שחיטתו כשרה. וסכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה ומגעה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה.
<h2>דף יח.</h2>
לקח לחי בהמה שיש בה שנים חדין ושחט בה שחיטתו פסולה מפני שהוא כמגל פי' לפי שבאמת יש פגימה במקום חבורן ע"כ אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה.
<h2>דף יט:</h2>
זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרשה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין. וכמה שיעור השחיטה. ובאיזה דבר שוחטין [ומתי שוחטין] והיכן שוחטין. וכיצד שוחטין. ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה. ומי הוא השוחט. ולמי שוחט ועל כל אלו הדברים צונו בתורה שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שכל אלו הדברים על פה צוה בהם כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה.
מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה. כיצד בושט מתחלת המקום שחותכין אותו ומתקבץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים ככרס זה הוא מקום שחיטה בוושט. פי' האי מתקבץ לאו אחתך קאי אלא (אעל) [אעוגל] פי חלל הושט שנכפף פיהו לצד חללו ונסתם עוגל פי החלל יש מפרשים עד מקום שישעיר מקום יש בשורים שהשערות שלמטה הפוכים אל השערות של מעלה ועד המקום ההוא הוא מקום השחיטה ובדקה עד הכרס. שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא (הנקרא) תחלת בני מעים שחיטתו פסולה ושיעור תרבץ שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו. וביאר הרשב"א ז"ל (בת"ה הקצר בית שני שער ראשון בדיני הגרמה) שהוא כדי שיעור רוחב אצבע וי"א כדי שיעור שלש אצבעות ע"כ. וי"א ששיעור שלש אצבעות ע"כ. וי"א ששעורו מבלעתא והוא פחות משעורה ויתר מחטה. וכתב הרשב"א ז"ל וראוי לחוש להתרחק לכל השיעורין ע"כ. סמך לשחיטת הושט מן התורה שנאמר וזבחת מבקרך ממקום שזב חטהו פי' חתכהו. וסמך לשחיטת הקנה מן התורה שנאמר (ושחטת) [ושחט] אל תקרי ושחט אלא (ושחטת) [וסחט] ממקום (ששח) [שסח] חטהו פי' חתכהו. ושיעור שחיטה בעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד [הזפק]. ואי זה מקום השחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד שמתפשט ומגיע עד ראש כנף הריאה כשהיא נפוחה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות זהו מקום שחיטה בקנה וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר. פי' הרב ברצלוני ז"ל וענין השפוי כובע הוא שעל פי טבעת גדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כסוי שדומה לעלה הדס ועליה עצם אחד מטבעת גדולה ומכסה סביב אותה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שפוי אחד מגוף העצם ונקרא שפוי כובע ואמרו רבנן דמשפוי כובע ולמטה כשרה שהוא רחוק כמו אצבע מטבעת גדולה ולועזין שפוי אגוד"ן ע"כ.
אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאנס השוחט הסימנין ומשכן עד למעלה ושחט במקום שחיטה [בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בוושט שלא במקום שחיטה] הרי זו ספק נבלה ובנקב משהו נטרפת שם. וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. פי' ואפילו לא החזיר הסימנין לאותו צד דמ"מ הרי הסימנין נשחטין קודם חתיכת מפרקת ומ"מ טוב הוא להזהר למשמש בסימנין ולתפשם קודם שחיטה כדי שיזדמנו לשחוט קודם הצואר. וביונים נמצאים הסימנין לצדדין וצריך בהן אמון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהם ויזמנם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין.
<h2>דף כז.</h2>
וכמה שיעור שחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתוך שניהם לגמרי כאחד בין בבהמה בין בחיה בין בעוף ולזה יתכוין השוחט. ואם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה וחיה שחיטתו כשרה. תוספת ויש סמכו זה מכאשר צויתיך כ'א'ש'ר' נוטריקון כ'שר א'חד ש'נים ר'וב ואחר שאמרו שכשר בעוף י"א ושט ולא קנה לפי שעיקר החיות בושט לפיכך נקיבתו במשהו וכיון דבעוף סגי בסימן אחד צריך שיהא המיוחד שבסימנין והוא הושט והריא"ף ורוב הגאונים ז"ל פסקו או זה או זה ע"כ.
שחט האחד כלו וחצי השני בבהמה שחיטתו פסולה. רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט [מכל] אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה שחיטתו כשרה כיון ששחט [יתר] על חציו במה שהוא רובו הוא. שחט חציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה. קנה שהיה חציו (פגום) [פסוק] ושחט על מקום החתך כמעט והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.
<h2>דף כח.</h2>
מצות עשה של תורה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה או עוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לשחיטה פי' צבי ואיל בא ללמד ונמצא אף למד כיצד מה צבי ואיל שהוא פסול למזבח ומותר באכילה אף בכור בעל מום פסול למזבח ומותר באכילה ואכילתו במה בשחיטה שנאמר הצאן ובקר ישחט להם והרי בכור בעל מום בכלל צאן ובקר לענין שחיטה ואף צבי ואיל במה מותרין לאכילה בשחיטה שלמדו מבכור בעל מום. ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף מלמד ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חיה. והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחילה בא"י אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר.
<h2>דף לב.</h2>
סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין לכתחלה. וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום שחיטתו כשרה. וסכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה ומגעה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה.
<h2>דף לג.</h2>
ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה [קודם שתצא נפשה. ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו].
<h2>דף מד.</h2>
מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה. כיצד בושט מתחלת המקום שחותכין אותו ומתקבץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים ככרס זה הוא מקום שחיטה בוושט. פי' האי מתקבץ לאו אחתך קאי אלא (אעל) [אעוגל] פי חלל הושט שנכפף פיהו לצד חללו ונסתם עוגל פי החלל יש מפרשים עד מקום שישעיר מקום יש בשורים שהשערות שלמטה הפוכים אל השערות של מעלה ועד המקום ההוא הוא מקום השחיטה ובדקה עד הכרס. שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא (הנקרא) תחלת בני מעים שחיטתו פסולה ושיעור תרבץ שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו. וביאר הרשב"א ז"ל (בת"ה הקצר בית שני שער ראשון בדיני הגרמה) שהוא כדי שיעור רוחב אצבע וי"א כדי שיעור שלש אצבעות ע"כ. וי"א ששיעור שלש אצבעות ע"כ. וי"א ששעורו מבלעתא והוא פחות משעורה ויתר מחטה. וכתב הרשב"א ז"ל וראוי לחוש להתרחק לכל השיעורין ע"כ. סמך לשחיטת הושט מן התורה שנאמר וזבחת מבקרך ממקום שזב חטהו פי' חתכהו. וסמך לשחיטת הקנה מן התורה שנאמר (ושחטת) [ושחט] אל תקרי ושחט אלא (ושחטת) [וסחט] ממקום (ששח) [שסח] חטהו פי' חתכהו. ושיעור שחיטה בעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד [הזפק]. ואי זה מקום השחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד שמתפשט ומגיע עד ראש כנף הריאה כשהיא נפוחה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות זהו מקום שחיטה בקנה וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר. פי' הרב ברצלוני ז"ל וענין השפוי כובע הוא שעל פי טבעת גדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כסוי שדומה לעלה הדס ועליה עצם אחד מטבעת גדולה ומכסה סביב אותה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שפוי אחד מגוף העצם ונקרא שפוי כובע ואמרו רבנן דמשפוי כובע ולמטה כשרה שהוא רחוק כמו אצבע מטבעת גדולה ולועזין שפוי אגוד"ן ע"כ.
<h2>דף סו.</h2>
[דגים וחגבים אינן צריכין שחיטה] ואסיפתן היא המתרת אותן. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם [אם] את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן ובחגבים הוא אומר אוסף החסיל באסיפה לבדה. לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים [מותרין] ומותר לאכלן חיים. ירושלמי חגב חי טהור אע"פ שאינו טעון שחיטה אסור לאכלו כשהוא חי משום אל תשקצו את נפשותיכם ע"כ. חי כמו נא דמתרגמינן כד חי אבל בלא שחיטה ובלא מליחה מותר.
